כן ולא היא קבוצת ספורט של אנשים רואים ואנשים עם עיוורון או לקות ראייה

קבוצת האם של כן ולא פועלת בבית עובד מטעם המרכז הישראלי לכלבי נחייה לעוורים (ע"ר). המרכז משמש לה בית חם ותומך.

למתבונן מהצד אנשי הקבוצה ייראו כספורטאים לכל דבר ועניין.

הרכיבה על אופני טנדם אינה נחלתם של בעלי מוגבלויות בלבד, זוהי הנאה צרופה של שיתוף פעולה אתגרי.

כל אדם שיש בנפשו פתיחות ויכולת נתינה מוצא את הפעילות המשותפת מרתקת ומהנה.

רוכבי וחותרי הקבוצה הם מתנדבים רואים המשתתפים בפעילויות השונות לצד אנשים עם עיוורון/לקות ראייה.


לקבוצת האם כן ולא יש קבוצות אחיות נוספות והן:

- כן ולא השרון - כדור אור (ע"ר)

- כן ולא צפון - יעדים בצפון (ע"ר)

- כן ולא כביש


סוסים חבושי עיניים / ארז ביטון

בְּכָל אִישׁ עִוֵּר

נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר

הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁעֹט

לַמֶּרְחַקִּים

אז מה היה לנו ?... לחץ כאן לסיכום שנת 2017(PDF) 

 אז מה היה לנו ?... לחץ כאן לסיכום שנת 2017 (WORD) 


רשמי מסע לאוויה ביוון

רשם- ראובן

ביום 8.6.2018 יצאה קבוצה של 12 רוכבים עם מוגבלות ראיה וכ- 24 מלווים, חברי קבוצת הרכיבה של 'כן ולא' מרכז, שליד המרכז לכלבי נחיה בבית עובד למסע רכיבות באי היווני אוויה. .

למדתי שזהו האי השני בגדלו מאיי יוון, ומצוי צפונית מזרחית לאתונה. הגישה אליו היא באמצעות גשר, הנמתח מחלקו הדרום מערבי של האי,  ומעבורות. השתכנו בכפר קטן בשם רוביס על שפת הים השקט שבין האי ליבשת. כל בוקר הוסענו למקום אחר בחלקו הצפוני של האי, ומשם רכבנו כשלושים קילומטר ביום באופני טנדם. היו אלו רכיבות שטח, חלקן בהרים המיוערים של האי, ואחרות באיזורים הנמוכים יותר. הרכיבות מסתיימות בכפרים ועיירות שליד הים.

באמצע השבוע היתה הפסקת חופשה מרכיבות. כלומר, לא רוכבים, ויוצאים לטיול של רוגע. הפעם הטיול המרגיע היה ירידה די תלולה לערוץ קניוני של נילאס. , ובו הליכה במעלה הזרם, בין סלעים ובריכות, שלעיתים עומקן היה גבוה מאיתנו ונאלצנו לשחות עם בגדינו ונעלינו. בהתחלה הקניון צר, ומעלינו התנשאו קירותיו הזקופים. לעיתים נתקעו בין הקירות הללו סלעי ענק בני יותר ממאה טון. למזלנו הם לא השתחררו להמשך נפילה כשהיינו שם. הפסקת הרכיבות המרגיעה הפכה בעצם למסע רטוב עם עליות מחליקות, כניסות למים עמוקים, גישוש אחר מקום יציב להנחת כפות הרגליים. נשמע קשה? אולי, אך תענוג מים עם שימוש בשרירים שלא כל כך פעילים במהלך הרכיבה.   

האי ירוק מעצים. על ההרים יערות אורן ונמוך יותר מטעי זיתים. שלווה, פסטורליה. אמנם הכל טבול בהרבה זיעה ומאמץ של הרוכבים, אך בתום הרכיבות התגלה עולם אחר. חוף ים נעים עם התנסות בקייקים וסאפ. במפגשים בדרך עם הטברנות לוגמים בירות וטועמים גלידות. בערבים זה כבר סיפור אחר – כל ערב בטברנה אחרת. כל אחת והדברים המיוחדים שלה. החל ממאכלי ים למינהם, ירקות בתנור, מוסאקות, ממולאים למינהם, אך לא בבצק עלים אלא בדפי פילו עשויים עם שמן זית. הפתיחה בדרך כלל היא של סלט יווני טרי טרי עם טעם של פעם. קעריות צזיקי. אם היה מזל התכולה הכילה ריכוז גבוה של שום כתוש טרי, במקרים הפחות מלהיבים היה בעיקר מלפפונים. בשל הצמא נאלצנו להרטיב הגרונות בבירה וכמובן ביין לבן ואדום, באוזו, צ'יפורו, וגם רצינה. למה רצינה? התחשק לי ללמוד מה זה. לאחר שפגשנו על עצי האורן את שקיות הניילון האוספות בחובן את שרף האורנים, הלא הוא הרצינה, חשבתי שיש מקום לטעום משקה רצינה. מאד מעניין, אך החברים לא התלהבו כל כך. יוצא מזה שעבדך הנאמן חיסל בכוחות עצמו בקבוק מסקרן כזה. כמנה אחרונה הוגשו בין השאר קעריות של יוגורט עם פירות יער או ריבות וכו'. וכשמדברים שם על יוגורט, מתכוונים למרקם הדומה לגבינה למריחה. משהו קצפתי המחליק על הלשון. איני כימאי או טועם מאכלים, אך לעיתים זה הרגיש כאילו מדובר במשהו כמו מאה ועשרים אחוזי שומן... איני בטוח בכך, אך הטעם והמרקם גרמו לי לסיים עוד ועוד צלוחיות כאלו בארוחה אחת.  ובערב האחרון, הגיע זמר ומלווה מהיבשת והרקיד אותנו בטברנה שעל שפת הים. ניסינו את הסירטקי, אך גם צעדים אחרים מכל הבא לרגל התקבלו בברכה. באותו ערב הצלחנו לישון בקושי שעתיים לפני ההשכמה לקראת הנסיעה לאתונה וארצה.

אז מה אהבנו: למרות העליות התלולות לעיתים, שלאחריהן באו ירידות משוגעות בהן נמדדה גם מהירות של מעל 60 קמ"ש באופני טנדם, אהבנו את הנופים הירוקים, הצמחיה, חופי הים הפסטורלים, הכפרים השקטים, המוזיקה והאוכל המגוון. כל כך אהבנו את המקומיים שארחו אותנו. הם כל כך פתוחים ולא רשמיים. אוהבים לשמוח כמונו, מבינים הומור וכו', ובקיצור – אנשים כלבבנו. האי אוויה אינו יעד של תיירים זרים. לא פגשנו מישהו שאינו מקומי או אולי יווני ממקום אחר במדינה. לאחר מספר טיולים ביוון נראה לי שזאת דוגמא ליון אותנטית ואמיתית. דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך שבעה ימים מופלאים כאלו עברו כל כך מהר.   יש כאן אולי נגיעה לתורת היחסות של איינשטיין, שגרמה לזמן לעבור כל כך מהר. בקיצור – נשארנו עם טעם של עוד.

 

 


מסע אביב 2018 – מפנקסו של ראובן ברון

למאהבת  (שם בדוי) שלום רב,

זה לא מכבר חזרתי ממסע האביב של קבוצת הרכיבה שלי לעמק יזרעאל. זהו דין וחשבון על סוף שבוע.

בששי בבוקר הגענו לשולי עפולה באוטובוס של מטרופולין, עם ציון הנהג, עדי הקונדיטורית ושחר, בתם, הקונדוקטורית. למרות שאלו לא רוכבים איתנו, הם החברים הכי טובים שלנו בקבוצה. הם הקמע שלנו. נשפכנו מהאוטובוס ביום די חמים, בדקנו את האופניים ורכבנו מזרחה בין מסילת הרכבת ונחל חרוד. להזכירך, נחל חרוד מתחיל באיזור קו פרשת המים שבחלק הגבוה בעמק יזרעאל  ויורד מזרחה, עובר מצפון לבית שאן ונשפך לירדן. הנחל העיקרי שפונה מערבה מקו פרשת המים הוא הקישון. זוכרת?

את הדרך מראה ומתאר לנו אלי יבלונק. הוא זה שגר בעמק יזרעאל ואחראי על האירוח ותכנון המסלול. המעניין הוא שאלי לא רואה בכלל, וגם חסרה לו יד אחת, כך שקשה לו להראות לנו את הכיוון שמאלה. אנו מתנחמים בכך שגם לטרומפלדור היתה חסרה יד שמאל, ולמרות זאת הוא היה גיבור. כנראה שקודם היה גיבור, ורצו לקחת ממנו דוגמא. ולקחו לו את היד. זאת הדוגמא. את טור הרוכבים לווה מאחור שוקי בטנדר. לכל צרה שלא תבוא.

כשמגיעים לכביש שיורד מישובי התענך, ליד צומת נבות, פונים דרומה ומטפסים על הגלבוע. עליה די קשה וטכנית. פנינה, הקפטנית שלי, כלומר, זאת שיושבת בקידמת האופניים ומטפלת בכידון, מלווה אותי כבר בהרבה רכיבות ותחרויות. בעלה, שכמובן גם רוכב איתנו, ובנה, שלוקח אותי בטרמפ עד לאוטובוס וחזרה,  משגיחים שאתעסק איתה רק קצת,,,   סתם, סתם,  היא רוכבת טכנית טובה. רכיבה טכנית פירושו להסתדר עם מכשולים בדרך, סיבובים חדים וכו'.

קבוצת כן ולא בעצירה על הגלבוע

מוטי וראובן ברכיבה

באיזור עמק חרוד, זה שמה של שלוחת עמק יזרעאל לכיוון בית שאן, זאת היתה כנראה הפרידה מהאביב. עכשיו די פורח וירוק שם, אך כנראה שתוך שבועיים הכל יצהיב.

מההר גלשנו לאיזור הסחנה ומדרומו המשכנו ברכיבה לנחל הקיבוצים. היה די חם, ונכנסתי עם מכנסי הרכיבה לנחל. לא שחיתי כי לא התחשק לי. הסתפקתי בשכשוך במים עד הבטן.  מה להגיד לך, בשביל לעשות פיפי זה מספיק.

משכשכים בנחל הקבוצים

נחים בצל העצים ליד הנחל

 

 

 

 

 

האוטובוס המלווה מעלה אותנו לקיבוץ עין חרוד איחוד. מתמקמים בחדרים. אחרי מקלחת נמנמתי קמעה. בערב ארוחה דרוזית והופעה של סטנדאפיסט, שלא הפליא מכותיו, ובקושי הצליח להעלות חיוך על פנינו. לא כי היינו עייפים, אלא כי ממש לא היה מציאה גדולה.

על הדשא בעין חרוד איחוד

מאזינים להרצאה על הדשא

בלילה התעוררתי מרוב חום בחדר. המזגן לא פעל  אבל ממשיכים לישון. בבוקר הצצנו החוצה. רוח חזקה עשתה רעש גדול וקררה אותנו. ביציאה מחדר האוכל קראו לי. שם עמדה חברה מהקיבוץ שחיפשה אותי כדי להגיד לי שקראה את הכתבה על המסע להימליה בהודו בווי נט, ומאד התרגשה... היה לה חשוב להגיע לחדר האוכל שלנו ולהביע את הרגשתה.  יופי לי.

הרכיבה הבוקר החלה בטיפוסים על רמת יששכר, ולכיוון מזרח. הרוח חזקה מאד. הכל מסביב אביך ולא רואים הרבה. רק ממש את שלידנו מצליחים לראות. ממקום מסוים הדרך יורדת על כביש לכיוון תחנת הרכבת של בית שאן. אנשים מדדו את המהירות שלנו בירידה. היינו במהירות של כ- 58 קמ"ש. ממש מהר. הרוח הצידית היתה חזקה מאד, והתפללתי שלא נופל הצידה. במהירות כזאת אני לא אוהב ליפול מהאופניים.  הקפטן שלי היום היה מוטי רגב. תת אלוף בעברו ובכיר בחיל האוויר. הוא מאד מיומן ברכיבות, וכמעט בגילי. מאיזור בית שאן פנינו מערבה לאורך נחל חרוד. הפעם הרוח ממש מולנו ונגדנו. ומכביש 71, עפולה – בית שאן, מטפסים לקיבוץ עין חרוד. שני הקשישים עבדו קשה כדי להעפיל. אני רוכב בעיקר עם רגל אחת. כי הברך של השניה כואבת.

עם סיום סוף שבוע כזה אני חוזר כבד בכקילוגרם וחצי. הפה לא מפסיק לעבוד. או שמדבר שטויות או שאוכל. כאן המקום להודות לכל מי שדאג למלא לי את הצלחות, שכיבד בעוגות ועוגיות וקפה והוביל אותי לחדר ומהחדר, והזהיר מפני היתקלות באופניים שעל הרצפה, ועוד ועוד. לקראת עזיבת הדשא בקיבוץ מודים לאנשים שטרחו, ותכננו, וארגנו ורשמו, והסבירו, והובילו ועוד המון פעלים, כיאה להגדה של פסח. כמובן שחלק מהם הם הנהגים, מכיני האוכל, הרושמים, המסבירים בדרך ועוד.

בחיבורים של בית הספר מסכמים זאת כך: עייפים אך מרוצים שבנו הביתה. מחכים לפעילויות הבאות של כן ולא 'מרכז'.

שבוע חדש בפתח. הכנות לליל הסדר. מאחל לך שבוע טוב וחגיגי בסופו.

מתגעגע,   ראובן .

 

וידאו