כן ולא היא קבוצת ספורט של אנשים רואים ואנשים עם עיוורון או לקות ראייה
קבוצת האם של כן ולא פועלת בבית עובד מטעם המרכז הישראלי לכלבי נחייה לעוורים (ע"ר). המרכז משמש לה בית חם ותומך.
למתבונן מהצד אנשי הקבוצה ייראו כספורטאים לכל דבר ועניין.
הרכיבה על אופני טנדם אינה נחלתם של בעלי מוגבלויות בלבד, זוהי הנאה צרופה של שיתוף פעולה אתגרי.
כל אדם שיש בנפשו פתיחות ויכולת נתינה מוצא את הפעילות המשותפת מרתקת ומהנה.
רוכבי וחותרי הקבוצה הם מתנדבים רואים המשתתפים בפעילויות השונות לצד אנשים עם עיוורון/לקות ראייה.
תומכים
פעילותה הענפה של קבוצת כן ולא והתרחבותה משנה לשנה מנוהלת כולה עי מתנדבים ומתאפשרת בזכות תרומתם של רבים שתומכים בנו בהתמדה וברוחב לב לאורך שנים רבות.
תודה והערכה רבה לכם
סוסים חבושי עיניים / ארז ביטון
בְּכָל אִישׁ עִוֵּר
נָטוּעַ סוּס דּוֹהֵר
הַמְבַקֵּשׁ לִשְׁעֹט
לַמֶּרְחַקִּים
יום המעשים הטובים – אצלנו אין דבר כזה!
(רשם ראובן)
לוח השנה מודיע שישנו יום אחד בשנה בו אמורים האנשים לעשות מעשים טובים. משהו שאמור לגרום לאחרים קורת רוח, הנאה ועזרה ממשית. ביחוד לאנשים עם מוגבלויות. אני מתוודה - בעבורי היום הזה הוא לא יום חג, לא יום מיוחד. בקבוצות הספורט של האנשים עם מוגבלות הראיה זה לא יום אחד, לא שבוע, לא חודש אלא נמשך כל השנה, ואפילו, הרבה שנים.
המלווים של הספורטאים עם מוגבלות הראיה (עוורים) מלווים בפעילות הספורט עצמה, כלומר, רוכבים על אופניים, רצים, שוחים וכו' ביחד עם העוורים. אך הרבה יותר מכך – דואגים להסיע למקומות הפעילות, להתאמן, לתאר את הנראה בדרך להוביל לכל מקום בדרך ויותר מכך – להכין את הציוד לקראת הפעילות.
הפעם נכוון את הזרקור אל פעילות קבוצת האופניים 'כן ולא מרכז', שבסיסה הוא במתחם המרכז הישראלי לכלבי נחיה שבבית עובד.
רכיבת האופניים מתבצעת על אופניים בעלי שני מושבים הנקראים 'טנדם'. על המושב הקדמי יושב המלווה, האוחז בכידון האופניים, ונקרא אצלנו 'קפטן', מכוון, מעביר הילוכים, אחראי על הבלמים, וכמובן, מתאר לעוור את הנראה בדרך. מדי פעם לפי הצורך מזהיר מפני מכשולים גבוהים בדרך, שצריך להרכין ראש, כדי לא לחטוף מהם, וכן להרים את הישבן מהאוכף כדי לא לחטוף מלמטה כשמדלגים מעל בור, מדרגה ועוד. מאחורי הקפטן יושב האדם עם מוגבלות הראיה, הנקרא אצלנו 'סטוקר'. העבודה שלו היא לדווש, להתאים תנועות וקצב עם המלווה, להישמע להנחיות, ולהשיב 'כן, כן' לשאלות הקפטן גם כאשר בכלל הוא לא מצליח לשמוע את השאלות בגלל רעש הרוח באזניים וקולות אחרים בסביבה.
זה נשמע מאד פשוט, אך לא כך הוא. צריך תיאום רב בין השניים. מהירות וכוח דיווש, החלפת הילוכים, איך להתחיל נסיעה, לאיזה צד לרדת בזמן עצירה ועוד ועוד.
בצעירותי אהבתי מאד לחוות רכבות הרים בלונה פארק. הפחד ויצירת האדרינלין בגוף היו משהו מיוחד ומהנה. אחרי כמה רכיבות אופניים במהירות עצומה ולעיתים בין עצים וסלעים, מה שנקרא 'סינגלים', ולעיתים על מדרגות ושאר מכשולים ואטרקציות, הצלחתי לייצר אדרינלין בכמות רבה יותר. הלונה פארק הפך משחק ילדים לא כל כך מעניין...
עצם פעילות הספורט, הנעת המפרקים, שימון הלב ומערכות הגוף, חשובים מאד מאד. נוסיף לזאת את החוויות והמפגש החברתי, וגם קצת תבלינים בצורת רכיבות מאתגרות, ונקבל מוצר חשוב מאד שאי אפשר אפילו למדוד את תרומתו לאנשים עם מוגבלות הראיה.
אם נראה לכם שהקפטן רק יושב ונוהג באופניים, והסטוקר שמאחוריו הוא זה שעובד ומנעים את דרכו של המלווה, טעיתם. פעילות המלווים מתחילה הרבה לפני הרכיבה. דאגה לתחזוקת צי האופניים, דווח על תקלות, בדיקה, ניפוח, העמסת האופניים על העגלה, והובלתה לשטח הכינוס שלקראת הרכיבה, פריקתה בשטח, הסעת העוורים מבתיהם אל שטח הרכיבה, הובלת העוורים אל האופניים, דאגה לצרכים שונים של העוורים (הם בסך הכל בני אדם, וגם הם צריכים מדי פעם פיפי), וכשמגיעים לכיבוד צריך להציע, לחתוך ולהגיש.
קוראים יקרים, נסו פעם ללכת כשעיניכם מכוסות. כמשחק קצר זה אולי נחמד, אך לאורך זמן זה סיפור מורכב. צריך למצוא הכיוון, להזהר ממכשולים, להבין מה קורה מסביב ועוד ועוד. את המשימה המורכבת הזאת, שיש בה הרבה רגישות ואחריות מבצעים המלווים בשעה שהם מובילים את העוורים בין כל הנקודות הנ"ל. מדובר בדרכי עפר, שבילים, מדרכות ומקומות חדשים ולא מוכרים לעוורים. אני נוהג להגיד שהמלווים שלנו הם העיניים שלנו.
לקבוצת 'כן ולא מרכז' ישנן שתי קבוצות רכיבה – רוכבי שטח ורוכבי כביש. המדוושים למינהם עוברים בין הקבוצות הללו בהתאם לרצונם וחיבתם. החלוקה הזאת נעשית על פי סוגי האופניים, המסלולים וצורך ברכב לווי בכביש.
הקבוצות רוכבות בממוצע פעם בשבוע, וכעת מדברים על הוספת רכיבה באמצע השבוע.
נכון שנשמע קצת משעמם? נוסעים, רוכבים, מתאמצים ומזיעים, וחוזרים הביתה. כך שבוע לאחר שבוע. לא כך הוא. כל יום רכיבה הוא פרויקט חדש. מקום חדש, מאמצים חדשים, חוויות חדשות. כמעט כל רכיבה שונה מחברתה. יש לעיתים דברים מיוחדים כמו תקלות, תקרים, כסא שנשבר באמצע, מישהו שנופל ומעסיק את הקבוצה, עוגה מעניינת שמביא מישהו, ובדיחות חדשות ועוד.
בנוסף ליום יום הזה ישנן גם תחרויות רכיבה לכלל קבוצות רכיבת העוורים בארץ, תחרויות ארציות אחרות וכל מיני מבצעים כמו: מסע חורף בדרום ומסע אביב בצפון הארץ, ואפילו מסע שנתי לחו"ל. להביא את תהילת עם ישראל לגולה.
אם עד עכשיו התרשמתם מהפעילות השבועית של המלווים, הרי עכשיו אתם שמים לב לתפעול המסובך של השתתפות במבצעים החד פעמיים הללו. בקיצור, המלווים שלנו לא כל כך מלקקים דבש. לא רק שמזיעים ומתאמצים ברכיבה עצמה, אלא שצריכים להיות הגננות או נכון יותר, ההורים המלווים הדואגים לבני חסותם ברכיבה, אליה וחזרה.
אם תשאלו אותי למה הם צריכים את כל זה. למה במקום להיות בחיק משפחתם בסופי שבוע, לטייל עם חברים, לבלות ככל שהם רוצים, הם באים לעשות את כל הפעילות הזאת. אין לי תשובה.
לא פעם אני אומר שקבוצות הספורט של העוורים הם המשפחה השניה שלי, כלומר, שלנו. נדמה לי שהרגשה זאת קצת משותפת גם למלווים.
אני מקווה שעכשיו אתם מבינים למה אנחנו לא חוגגים את יום המעשים הטובים. המלווים שלנו עושים את המעשים הטובים שלהם בכל אירוע, בכל שבוע, בכל חודש, בכל שנה, וחלקם עושים זאת כבר למעלה מעשר שנים.
מאחר שלא נעים להיות יוצא דופן. אם כולם מציינים את יום המעשים הטובים, אזי למרות כל הדברים הללו, אנצל ההזדמנות ואגיד להם שוב: תודה רבה! אתם מצליחים לבנות לנו משפחות נוספות ללא חופה וקידושים אלא רק מתוך רצון טוב, השקעה מועילה ובעיקר – תשומת לב.
רשמי מסע לאוויה ביוון
רשם- ראובן
ביום 8.6.2018 יצאה קבוצה של 12 רוכבים עם מוגבלות ראיה וכ- 24 מלווים, חברי קבוצת הרכיבה של 'כן ולא' מרכז, שליד המרכז לכלבי נחיה בבית עובד למסע רכיבות באי היווני אוויה. .
למדתי שזהו האי השני בגדלו מאיי יוון, ומצוי צפונית מזרחית לאתונה. הגישה אליו היא באמצעות גשר, הנמתח מחלקו הדרום מערבי של האי, ומעבורות. השתכנו בכפר קטן בשם רוביס על שפת הים השקט שבין האי ליבשת. כל בוקר הוסענו למקום אחר בחלקו הצפוני של האי, ומשם רכבנו כשלושים קילומטר ביום באופני טנדם. היו אלו רכיבות שטח, חלקן בהרים המיוערים של האי, ואחרות באיזורים הנמוכים יותר. הרכיבות מסתיימות בכפרים ועיירות שליד הים.
באמצע השבוע היתה הפסקת חופשה מרכיבות. כלומר, לא רוכבים, ויוצאים לטיול של רוגע. הפעם הטיול המרגיע היה ירידה די תלולה לערוץ קניוני של נילאס. , ובו הליכה במעלה הזרם, בין סלעים ובריכות, שלעיתים עומקן היה גבוה מאיתנו ונאלצנו לשחות עם בגדינו ונעלינו. בהתחלה הקניון צר, ומעלינו התנשאו קירותיו הזקופים. לעיתים נתקעו בין הקירות הללו סלעי ענק בני יותר ממאה טון. למזלנו הם לא השתחררו להמשך נפילה כשהיינו שם. הפסקת הרכיבות המרגיעה הפכה בעצם למסע רטוב עם עליות מחליקות, כניסות למים עמוקים, גישוש אחר מקום יציב להנחת כפות הרגליים. נשמע קשה? אולי, אך תענוג מים עם שימוש בשרירים שלא כל כך פעילים במהלך הרכיבה.
האי ירוק מעצים. על ההרים יערות אורן ונמוך יותר מטעי זיתים. שלווה, פסטורליה. אמנם הכל טבול בהרבה זיעה ומאמץ של הרוכבים, אך בתום הרכיבות התגלה עולם אחר. חוף ים נעים עם התנסות בקייקים וסאפ. במפגשים בדרך עם הטברנות לוגמים בירות וטועמים גלידות. בערבים זה כבר סיפור אחר – כל ערב בטברנה אחרת. כל אחת והדברים המיוחדים שלה. החל ממאכלי ים למינהם, ירקות בתנור, מוסאקות, ממולאים למינהם, אך לא בבצק עלים אלא בדפי פילו עשויים עם שמן זית. הפתיחה בדרך כלל היא של סלט יווני טרי טרי עם טעם של פעם. קעריות צזיקי. אם היה מזל התכולה הכילה ריכוז גבוה של שום כתוש טרי, במקרים הפחות מלהיבים היה בעיקר מלפפונים. בשל הצמא נאלצנו להרטיב הגרונות בבירה וכמובן ביין לבן ואדום, באוזו, צ'יפורו, וגם רצינה. למה רצינה? התחשק לי ללמוד מה זה. לאחר שפגשנו על עצי האורן את שקיות הניילון האוספות בחובן את שרף האורנים, הלא הוא הרצינה, חשבתי שיש מקום לטעום משקה רצינה. מאד מעניין, אך החברים לא התלהבו כל כך. יוצא מזה שעבדך הנאמן חיסל בכוחות עצמו בקבוק מסקרן כזה. כמנה אחרונה הוגשו בין השאר קעריות של יוגורט עם פירות יער או ריבות וכו'. וכשמדברים שם על יוגורט, מתכוונים למרקם הדומה לגבינה למריחה. משהו קצפתי המחליק על הלשון. איני כימאי או טועם מאכלים, אך לעיתים זה הרגיש כאילו מדובר במשהו כמו מאה ועשרים אחוזי שומן... איני בטוח בכך, אך הטעם והמרקם גרמו לי לסיים עוד ועוד צלוחיות כאלו בארוחה אחת. ובערב האחרון, הגיע זמר ומלווה מהיבשת והרקיד אותנו בטברנה שעל שפת הים. ניסינו את הסירטקי, אך גם צעדים אחרים מכל הבא לרגל התקבלו בברכה. באותו ערב הצלחנו לישון בקושי שעתיים לפני ההשכמה לקראת הנסיעה לאתונה וארצה.
אז מה אהבנו: למרות העליות התלולות לעיתים, שלאחריהן באו ירידות משוגעות בהן נמדדה גם מהירות של מעל 60 קמ"ש באופני טנדם, אהבנו את הנופים הירוקים, הצמחיה, חופי הים הפסטורלים, הכפרים השקטים, המוזיקה והאוכל המגוון. כל כך אהבנו את המקומיים שארחו אותנו. הם כל כך פתוחים ולא רשמיים. אוהבים לשמוח כמונו, מבינים הומור וכו', ובקיצור – אנשים כלבבנו. האי אוויה אינו יעד של תיירים זרים. לא פגשנו מישהו שאינו מקומי או אולי יווני ממקום אחר במדינה. לאחר מספר טיולים ביוון נראה לי שזאת דוגמא ליון אותנטית ואמיתית. דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך שבעה ימים מופלאים כאלו עברו כל כך מהר. יש כאן אולי נגיעה לתורת היחסות של איינשטיין, שגרמה לזמן לעבור כל כך מהר. בקיצור – נשארנו עם טעם של עוד.
איך דוחסים הרבה נושאים בתקופה קצרה (רשם: ראובן)
בדרך כלל רק כשנוסעים לטיול לארץ אחרת אפשר לדחוס הרבה נושאים בהרבה תחומים בזמן קצר יחסית.
אחרי שנתיים של התמודדות והתגוננות מפני נגיפי הקורונה, סייע לנו עופר גרוסו בטיול אל ארץ אחרת.
הפעם יצאנו אל ארץ המנזרים, המצויה לצידי נהר הירדן מיריחו דרומה עד לים המלח.
ביום ששי, 25.2.2022, התייצב אלירן קונונוביץ כדי לקחת אותי לשטח הכינוס של הכוחות שלנו בשולי ארץ המנזרים. המטרה היא להתכנס ולפרוץ לארץ המנזרים. בעוד הצבא הרוסי פורץ לאוקראינה, לאחר שהתכנס מספר שבועות על גבולותיה, עשינו זאת מהר יותר, טוב יותר, ומתוך כוונות שלום.
כינוס הכוח הפורץ היה בקאסר אל יהוד, שמיוחס בעבר למקום חציית הירדן ממזרח למערב על ידי יהושע בן נון, ולאחר מכן, פה כנראה נהג להטביל יוחנן המטביל, את מאמיניו, היהודים שבמשך הזמן הפכו אולי להיות הנוצרים החדשים. יוחנן, בנה של בת שבע אחות מרים, היה בעצם בן דודו של ישוע, שהטביל גם אותו. ומאז, לפני כאלפיים שנה, נחשב האיזור למקודש. בהתחלה בעיני כתות יהודיות ומאז ביקור הלני אם הקיסר בארץ וקבלת הדת הנוצרית על ידי הקיסר קונסטנטין כדת הקיסרות, גם בעיני הנוצרים, והפך לאתר עליה לרגל, ולאתר טבילה חשוב מאד.
עברנו את גדר הגבול. זאת הגדר שאחריה מצויות דרך הפטרולים, נהר הירדן, אתר הטבילה ומנזרים שהוקמו במהלך השנים.
מצוידים במדי הקרב של 'כן ולא מרכז' וחמושים במכשירי קשר, ומלווים על ידי הצבא, המאפשר לנו להגיע לכאן, ובניצוחו של קצין המודיעין, קצלה, מדריך ידיעת הארץ, שהפליא בידיעותיו והסבריו, והכוח רכוב על כלים אמפיבים יצא כוח המשימה לדרכו. המנועים הם השרירים.
באתר הטבילה פגשנו מספר אנשים, שאת שפתם לא הבנתי, כשהם טובלים עצמם במים הקרים של הירדן. המשכנו דרומה אל המנזר האתיופי הנטוש. ציור האריה, הלא הוא גור אריה יהודה, סמלו של קיסר אתיופיה הביט בנו מאחד הקירות הלאה דרומה ואנו במנזר הרומני הנטוש. מבנה בעל שתי קומות גבוהות. באיזור זה היתה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, ועד ספטמבר 1970 גם ארץ המרדפים. גם כאן חצו המחבלים בקלות את הירדן כדי להתחבר אל מקומות מקלט ומוצא לפיגועים. חיילי צה"ל ניסו ככל האפשר לבלום ולחסום את המעבר הזה.
אנו ממשיכים דרומה ומגיעים לבית הקברות הקטן של בית הערבה. עד כה עסקנו בתקופות שלפני אלפיים שנה, תקופתו של יוחנן המטביל, לפני כאלף ושבע מאות שנים זמנה של הלנה המלכה, תקופת המרדפים של לפני כחמישים שנה ומשהו, והנה אנו מגיעים למלחמת השחרור והשנים שלפניה. מדרום לנו שכן קיבוץ בית הערבה שגידל ירקות במים קצת מליחים ובנה בריכות לאידוי מים מאד מלוחים, כדי להפיק אשלג, כחלק ממפעל האשלג של נובומסקי. ביום הכרזת המדינה נאלצו המתיישבים לנטוש את המקום בפקודת הנהגת הישוב, לכיוון סדום. מכאן אנו פונים מערבה וחוצים את גדר גבול ארץ המנזרים, או את השטח הצבאי, וחוזרים 'ארצה'. עדיין לא דברנו על מזג האוויר. בתחילת דרכנו באיזור השחון הזה חטפנו גשם די מכובד. בהמשך התחלנו להתייבש בשמש חמימה, אך מה שלא התייבש בשמש, התייבש ברוח הדרומית העזה שנשבה, וחישבה להפיל אותנו מהאופניים. עם הפניה מערבה לכיוון מטעי התמרים של האיזור, אמר לי גולן, הקפטן שלי, שממול הוא רואה עמוד עשן, או עמוד ענן גדול ואפור. מהר מאד הבנו שמדובר בענן חול שנשאה סופה עזה לכיוון שלנו. החול הסתיר את הדרך והצליף בפנים. כך אפשר להבין מהו פירושו של ניקוי בחול. אלא שכאן הניקוי הזה השאיר כל כך הרבה אבק עלינו, עד שכל נגיעה בעצמנו לכלכה את היד. בצר לנו עצרנו את תנועת הטור הממונע ותפסנו מחסה במטע התמרים. והנה עוד קצת קדושה והסטוריה ודתות – הגענו אל מקומות התבודדות של נזירים חצובים בסלע קירטון או באבן חול רכה. לא יודע ולא מתחייב על כך. שכחתי לשאול את קצלה, המדריך המצוין שלנו. אל מקומות ההתבודדות הללו, הקרויות 'לאורות' צריך להכנס לעיתים בשפיפה, וגם הספסלים בפנים נמוכים. אולי הנזירים בזמנו, לפני כאלף וחמש מאות שנים היו נמוכים, או שביקשו לחצוב פחות בסלע, או שרצו מקום שקל יותר להסתירו או להגן עליו. מכאן הדרך צפונה קלה, בעיקר משום שהרוח דוחפת מאחור.
אז מה היה לנו: קצת דתות, היסטוריה, מורשת קרב, התיישבות, רכיבת שטח טובה, גשם ושמש ורוח קדים עם הרבה חול ואבק, והדרכה מצוינת, ובסוף גם חטיפים שהכינה סימוני וסחב גדי זינגר, והמון המון טעם של עוד. ממש כמו בכל נסיעה אחרת לארץ אחרת.
הפלישה שלנו תמה, ללא אף נפגע. פשוט נכנענו למנעמי החיים ולחברותה של 'כן ולא מרכז'.
רשם ראובן ברון
שאולי לא את הכל הוא ראה, אבל שמע ודיווש וניסה להזכר
